תוקפנות לפי פרום

לדבר על פרום עבורי זו תחושה מיוחדת. ספרים שכתב כמו: 'פסיכואנליזה ודת', 'מנוס מחופש', 'החברה השפויה' ו 'אמנות האהבה' מביעים במלים ברורות ומדויקות מחשבות שהדהדו בתוכי. 

פרום כותב ברור ועשיר, מרתק ורחב ורצוי לקרוא את כתביו ישירות. בהרצאות אלו אציג אינטגרציה שלי, המבוססת על הבנתי את עקרונותיו ומחשבותיו לגבי התוקפנות האנושית.

משהו על אריך פרום – פרום חי בין השנים 1900-1980. נחשב כמרצה ומטפל ייחודי. דוקטורט כתב בתחום הסוציולוגיה ואת הכשרתו האנליטית  סיים ב 1930 בברלין. לאחר מכן הגר לארה"ב שם לקח חלק בהקמת מכון פסיכואנליטי אלטרנטיבי, חדש ופתוח יותר (תחילה עם קארן הורני ואחר כך עם סאליבן ופרום-רייכמן). פרום פעל בארה"ב, במקסיקו ובשוויץ. הוא הושפע מפרויד, אדלר וכתבי מרקס. בעבודתו יש משום ניסיון למעין מפגש רעיוני בין מחשבתו של מרקס לפרויד. עסק בניכור של האדם המודרני ובתסכול הנובע מתחושת אפסותו ומהכרתו במצבו הקיומי. פרום יצר שפה המחברת בין מושגים פסיכולוגים וכלכליים-חברתיים. הוא ראה את תפקידו של הפסיכולוג, לא רק כמטפל או מסביר, אלא כבעל השפעה היכול לפעול בכדי לנסות וליצור תנאים טובים יותר להתפתחות אנושית. ניתן לומר שלתפיסתו – 'אני משפיע משמע אני קיים'.  

פרום כתב על החברה ועל האהבה. על תוקפנות, הרסנות וסדיזם כתב בכמה מספריו: ב 'מנוס מחופש' כתב על הרסנות כמנגנון מנוס. ב 'לב האדם' עסק ב 'אדם זאב או כבש' ובצורות שונות של אלימות. ההרצאה הזו תתמקד בעיקרי גישתו כפי שהם מובאות בכרכיו של 'אנטומיה של הרסנות האדם' ובספרו  'לב האדם'. 

לפני שאעסוק ברעיונות המרכזיים שלו בנושא התוקפנות, אזכיר כמה מעיקר תפיסתו. פרום היה פילוסוף, פסיכו אנליטיקאי ובעיקר הומניסט על פי דרכו. הייחודיות ביצירתו היא רבה: פרום עשה אינטגרציה בין תפיסות פסיכו אנליטיות לבין השפעות החברה. בין השפעות כלכליות ופסיכולוגיות ובין הדרך בה האדם בוחר לחיות. למעשה ניתן לראות בו במושגים של היום אקזיסטצינאליסט במהות תפיסתו -  למרות שפרום עצמו אמר : "מה שמכונה היום אנאליזה אקזיסטנציאלית השואבת מושגיה מהידיגר, סארטר או הוסרל מתגלה לעתים תכופות כתחליף רדוד...הנובע מייאושו של האדם בעקבות אסון שתי מלחמות העולם" (לב האדם עמ' 9). פרום רואה עצמו ואת גישתו כהומניזם דיאלקטי.

פרום עסק בבעיית הניכור של האדם המודרני בעולמו. הוא פיתח תפיסה כוללת וגם טיפולוגיה אישיותית המבוססת על אינטגרציה רעיונית המשלבת תפיסות של מארקס ופרויד.  במסגרת זו הגדיר את האישיות הינקותית, נצלנית, צוברנית, שווקית ויוצרת. פרום עסק במושג החופש. לתפיסתו החופש הוא המתנה שהאדם המודרני מוותר עליה שוב ושוב בגלל פחדיו. כאשר הוא מעדיף את ה"בטחון" שבלהיות חלק מעדר ותחת מנהיג חזק ומוכן לשלם על כך בחופש שלו.

בספרו 'אנטומיה של הרסנות האדם' סוקר פרום שני זרמים הסבריים מרכזיים : אינסטקנטיביסטים [לורנץ ופרויד], וסביבתנים. כל גישה הוא בודק ומצביע על מגבלותיה. פרום מראה שאלו ואלו (בכרך הראשון לעבודתו) אינם משכנעים בציר המרכזי של התזות שהציגו כוון שלאדם יש תוקפנות הגנתית ותוקפנות /הרסנות/אכזריות שאינה נצפית אצל בע"ח אחרים.

לדבר על פרום עבורי זו תחושה מיוחדת. ספרים שכתב כמו: 'פסיכואנליזה ודת', 'מנוס מחופש', 'החברה השפויה' ו 'אמנות האהבה' מביעים במלים ברורות ומדויקות מחשבות שהדהדו בתוכי. 

פרום כותב ברור ועשיר, מרתק ורחב ורצוי לקרוא את כתביו ישירות. בהרצאות אלו אציג אינטגרציה שלי, המבוססת על הבנתי את עקרונותיו ומחשבותיו לגבי התוקפנות האנושית.

משהו על אריך פרום – פרום חי בין השנים 1900-1980. נחשב כמרצה ומטפל ייחודי. דוקטורט כתב בתחום הסוציולוגיה ואת הכשרתו האנליטית  סיים ב 1930 בברלין. לאחר מכן הגר לארה"ב שם לקח חלק בהקמת מכון פסיכואנליטי אלטרנטיבי, חדש ופתוח יותר (תחילה עם קארן הורני ואחר כך עם סאליבן ופרום-רייכמן). פרום פעל בארה"ב, במקסיקו ובשוויץ. הוא הושפע מפרויד, אדלר וכתבי מרקס. בעבודתו יש משום ניסיון למעין מפגש רעיוני בין מחשבתו של מרקס לפרויד. עסק בניכור של האדם המודרני ובתסכול הנובע מתחושת אפסותו ומהכרתו במצבו הקיומי. פרום יצר שפה המחברת בין מושגים פסיכולוגים וכלכליים-חברתיים. הוא ראה את תפקידו של הפסיכולוג, לא רק כמטפל או מסביר, אלא כבעל השפעה היכול לפעול בכדי לנסות וליצור תנאים טובים יותר להתפתחות אנושית. ניתן לומר שלתפיסתו – 'אני משפיע משמע אני קיים'.  

פרום כתב על החברה ועל האהבה. על תוקפנות, הרסנות וסדיזם כתב בכמה מספריו: ב 'מנוס מחופש' כתב על הרסנות כמנגנון מנוס. ב 'לב האדם' עסק ב 'אדם זאב או כבש' ובצורות שונות של אלימות. ההרצאה הזו תתמקד בעיקרי גישתו כפי שהם מובאות בכרכיו של 'אנטומיה של הרסנות האדם' ובספרו  'לב האדם'. 

לפני שאעסוק ברעיונות המרכזיים שלו בנושא התוקפנות, אזכיר כמה מעיקר תפיסתו. פרום היה פילוסוף, פסיכו אנליטיקאי ובעיקר הומניסט על פי דרכו. הייחודיות ביצירתו היא רבה: פרום עשה אינטגרציה בין תפיסות פסיכו אנליטיות לבין השפעות החברה. בין השפעות כלכליות ופסיכולוגיות ובין הדרך בה האדם בוחר לחיות. למעשה ניתן לראות בו במושגים של היום אקזיסטצינאליסט במהות תפיסתו -  למרות שפרום עצמו אמר : "מה שמכונה היום אנאליזה אקזיסטנציאלית השואבת מושגיה מהידיגר, סארטר או הוסרל מתגלה לעתים תכופות כתחליף רדוד...הנובע מייאושו של האדם בעקבות אסון שתי מלחמות העולם" (לב האדם עמ' 9). פרום רואה עצמו ואת גישתו כהומניזם דיאלקטי.

פרום עסק בבעיית הניכור של האדם המודרני בעולמו. הוא פיתח תפיסה כוללת וגם טיפולוגיה אישיותית המבוססת על אינטגרציה רעיונית המשלבת תפיסות של מארקס ופרויד.  במסגרת זו הגדיר את האישיות הינקותית, נצלנית, צוברנית, שווקית ויוצרת. פרום עסק במושג החופש. לתפיסתו החופש הוא המתנה שהאדם המודרני מוותר עליה שוב ושוב בגלל פחדיו. כאשר הוא מעדיף את ה"בטחון" שבלהיות חלק מעדר ותחת מנהיג חזק ומוכן לשלם על כך בחופש שלו.

בספרו 'אנטומיה של הרסנות האדם' סוקר פרום שני זרמים הסבריים מרכזיים : אינסטקנטיביסטים [לורנץ ופרויד], וסביבתנים. כל גישה הוא בודק ומצביע על מגבלותיה. פרום מראה שאלו ואלו (בכרך הראשון לעבודתו) אינם משכנעים בציר המרכזי של התזות שהציגו כוון שלאדם יש תוקפנות הגנתית ותוקפנות /הרסנות/אכזריות שאינה נצפית אצל בע"ח אחרים.

מה מקור תוקפנות היתר באדם? האם זו תכונה בלבדית לאדם או קשור להשפעה חברתית? אולי האדם יותר תוקפני כי יצר תנאי צפיפות ותנאים מקדמי תוקפנות אחרים?  מאידך, מדוע בני אדם נוהגים אכזריות והרסנות גם במצבים שאין הצטופפות ?

פרום מציג עמדה האומרת שהרסנותו ואכזריותו של האדם אינה תולדה של אינסטינקט הרסני אלא של ההבדלים, מאבותיו בע"ח. הוא מנסה לבדוק באיזה אופן ושיעור משפיעים התנאים הסגוליים על טיבו של הדחף האנושי להרוג ולענות ועל עוצמתו של דחף זה.

לשם כך סוקר פרום תוקפנות הגנתית של האדם ואחר את סוגי התוקפנות האופייניים רק לאדם. הוא מבדיל בין תוקפנות בלתי מסוכנת סגילה, נרכשת, ביולוגית משרתת חיים – תגובה לסכנות מאימות על אינטרסים חשובים. תוקפנות זו היא בעיניו מובנית, פילוגנטית, משותפת לכל בע"ח ותגובתית והגנתית באופיה. הוא מבחין בין תוקפנות כזו המכוונת לסילוק הסכנה אם ע"י ביטולה ועם ע"י חיסול מקור הסכנה,  לבין תוקפנות מסוכנת ובלתי סגילה ביולוגית. את האחרונה הוא רואה כייחודית לאדם ומזיקה ומגדירה - הרסנות ואכזריות. 

במסגרת התוקפנות הלא מסוכנת מפרט פרום את הסוגים : תוקפנות מדומה - עלול לפגוע אך לא מכוון לכך. תוקפנות מקרית – למשל ירייה שנפלטה בשגגה (בניגוד לפסיכואנליזה המסורתית אומר פרום שזהו פישוט יתר להצביע תמיד על מניע לא מודע) ותוקפנות לשם שעשוע  כמו תרגול מיומנות למשל בסייף. הוא מזכיר כי בתרגולי זן מתייחסים לכך שהיריב אם נפגע עמד במקום הלא נכון. כדברי סוזוקי,  "פסיכואנלטיקאי שמרן יטען ככל העולה על רוחו שבאופן תת הכרתי הודרך אומן הזן עי שנאה, אך בטענה זו הוא מפספס את הבנת הזן בודהיזם בעיקרה".

פרום מגדיר גם תוקפנות של נחישות דעת והחלטיות. שהיא בעצם קשורה לשורש AGGRESSION שפירושו לנוע קדימה. לעיתים תפיפות כזו עלולה להיתפס כתקיפה. אך משמעותו הבסיסית של המושג לנוע קדימה אל היעד בהחלטיות, ללא היסוס וללא חרדה מיותרת (בשפתנו אנו 'אסרטיביות'). לתפיסתו אצל נוירוטים, ביישנים, בעלי עכבות הנוטים לכפייתיות, יש פגם וליקוי בתוקפנות של נחישות הדעת. טיפול בהם יכלול חלק של מודעות לליקוי זה וניסיון להבין כיצד התפתח ומה מזין אותו. 

פרום טוען שהתוקפנות ההגנתית אצל בני האדם מורחבת ושונה מזו של בע"ח מהסיבות הבאות :

1. בעל חיים תופס כאיום סכנה ברורה ומוחשית, תוצר אינסטינקטים ואילו לאדם יש גם דמיון. 

2. אדם מסוגל גם להאמין בסכנות מדומות- בעזרת מנהיגיו. וכך ירכוש שנאה לעמים. כך למשל אמצעי תעמולה וכוח בידי היחיד- יכולים לתת פתח להפצת שמועות שיעוררו חרדה ותגובה. 

3. היקף האינטרסים של אדם גבוה יותר. לדעת לאן בא- תחושת זהות למשל, לכן יכול להגיב בתוקפנות מול איום על מסגרת רעיונית בה הוא חי : ערכים, דגל, המנון, חלקת ארץ מקודשת, צווי נימוס, דפוס לבוש – כל אלו יכולים להחוות כבסיסיים וכנחוצים ומול איום כזה עלולה להתעורר תוקפנות שבמקורה היא בעצם הגנתית. 

פרום התייחס גם לנושא הקשר בין תוקפנות וחירות - התשוקה לחירות היא תגובה ביולוגית של האורגניזם האנושי. עמים נלחמו נגד מדכאיהם גם וללא סיכוי לנצח. כושר מהפכני- לתפיסת פרום- הוא דבר שחבוי בכל אורגניזם שהרי כולנו כילדים דוכאנו על ידי הורנו. חופש הוא תנאי להתפתחות בריאה. בלעדיו מתעוות האדם ונפגעת בריאותו.

פרום מתייחס גם לקשר בין תוקפנות ונרקיסיזם וטוען כי מקור נכבד לתוקפנות הוא נרקיסיזם פגוע. הוא מדבר גם על נרקיסיזם קבוצתי.  למשל – הגדרות קיבוציות כמו: "אנחנו האומה הנפלאה ביותר", "אנחנו עם נבחר". מגביר אחווה ולכידות בקבוצה. בהקשר זה הוא מתייחס גם לקשר בין קונפורמיות לתוקפנות שלא היתה מתבטאת לעתים ללא האפשרות החברתית. 

פרום נוגע בתוקפנות כאמצעי, תוקפנות לשם השגת הדרוש ולא להרס עצמו. כמו הגנתית קשור לסגילה ביולוגית אבל שונה, כי לא גנטית אלא מבוססת למידה וניסיון. השאלה מהו דרוש ורצוי? למשל מצב בו אדם רעב ברור, אך אם מנהיג מחליט שאומתו עלולה להיות בעתיד רעבה אם לא יתקוף כעת?  במקומות שונים מנסה פרום לנתח גם את הסיבות למלחמה, הביטוי החמור לתוקפנות. לתפיסתו המלחמה נובעת מהבדלי אינטרסים ממשיים בין קבוצות, כאשר ההרסנות האנושית היא גורם מקל לצאת לקרב אך לא המניע לה. לתפיסתו מלחמות נוצרו למען עושר, אינטרסים, להסיח דעת ולנקום. העמים הפרימיטיביים נלחמו פחות. ככל שציויליזציה גברה עלתה תדירות המלחמות. אלו נגרמו מלחמות ע"י דחפים היו פוחתות עם עליית הגישות ההומניסטיות אך לא כך היא. מתבונן במלחמת העולם הראשונה כתוצר של אינטרסים כלכליים ופוליטיים של מדינאים ולא של הרסנות ושנאה (בין הדוגמאות שמביא: נותן דוגמה שהיטלר ביים התקפת פולנים כדי להרגיז את עמו). מכאן שהשאלה היא בעצם לא אלו גורמים נפשיים מחוללים את המלחמה אלא אלו גורמים מאפשרים אותה? החיילים המשיכו כי עבורם תבוסה = אסון לאומי. היו מרידות למרות זאת והוצאות להורג, אבל שיפור התנאים הפחיתו אותן. כבוד וצייתנות גורמות למלחמה להמשך. מלחמה מעוררת גם ערכים חיוביים כמו סולידריות ואלטרואיזם שאינם באים לידי ביטוי האנוכיות והתחרותיות ביומיום. הבדלי מעמדות יכולים להימחק ולתת ביטוי לאדם עצמו במובנים אחדים. מעין מרד באי שוויון הכולל פטור מדאגות יומיום של מזון ולינה וכדומה. כדי שכוחות אלו לא יצאו ידי שליטה מוטלות משמעת וציות להכוונתם.  לסיכום – מלחמות אינן תוצאה של תוקפנות עצורה אלא של תוקפנות כאמצעי של אליטות צבאיות, פוליטיות וכלכליות. ככל שציויליזציה פרימיטיבית יותר יש בה פחות מלחמות : במאה ה 15-נספרו תשע מלחמות, במאה ה16- 87, במאה ה 17- 239, במאה ה 18-781 , במאה  ה 19-651 ואילו בין השנים 1900-1940- 892 מלחמות!

לפי פרום ניתן להפחית גם את התוקפנות ההגנתית. לתפיסתו, תיקונים חברתיים יכולים לתרום לכך. יצירת מסגרת של חיים הוגנים. מצב בו יחידים וקבוצות לא יהיו בסכנה. שליטה תהיה בלתי אפשרית ולא מפתה.  תנאי שני מבחינת פ' היא  החזרת החירות של האדם. מצב ללא שליטים. כיון שחלק מתוקפנות הגנתית נגרמת ע"י שלהוב המונים ויצירת סכנות מדומות. שינוי חברתי יסודי יבטל זאת ויצור חשיבה ביקורתית, עצמאית ובלתי תלויה. בכדי להפיג נרקיסיזם קבוצתי צריך לשנות את תחושת העליבות והדיכאון הקיימים אצל חלקים בציבור. לשם כך לא מספיק שינוי כלכלי- אלא שינוי ארגוני של החברה. מחברה שמגמתה כוח, לחברה שמגמתה חיים. במקום רכישה וצבירה, חיים והתחלקות.

תוקפנות מסוכנת