משדה הפסיכולוגיה הקלינית: אבחון פסיכודיאגנוסטי

אבחון פסיכודיאגנוסטי הוא תהליך של הערכה שמבצע הפסיכולוג הקליני. האבחון כולל מפגש והכרות (פרטי רקע, כלומר אנמנזה) ולאחריה אוסף של מבחנים הנערכים ברצף קבוע וכוללים מבחני אינטליגנציה, מבחני אישיות ומבחנים נוספים. תהליך כזה אורך כשלושה ארבעה מפגשים. מדובר בתהליך מעמיק ויקר. בטריה פסיכודאגנוסטית כוללת בדרך כלל את מבחן הבנדר, מבחני אישיות כמו טאט, ציורים, רורשאך, מבחני אינטיליגציה כמו הווכסלר הואיז  או הקאופמן ומבחנים נוספים בהתאם לשאלה הנשאלת וכלי התמחות המאבחן. בשדה מגוון רחב ביותר של כלי אבחון, כאשר הבטריה הבסיסית הקלאסית כולל את המבחנים שהוזכרו.

 

האבחון הפסיכודאגנוסטי מתבצע לעתים מול בקשה כללית לחוות דעת, להערכת כוחות וקשיים. יחד עם זאת הוא יעל יותר כאשר הוא מבוצע במטרה לענות על שאלות ספציפיות כמו : האם נערה זו רצוי תצא לפנימיה, האם השוטר יכול להחזיק נשק, האם הילד עבר טראומה כל שהיא? האם לילד עדיף לגור בבית או לצאת ממנו וכן הלאה. לא תמיד האבחון נותן תשובה חד משמעית לשאלה, אבל הוא נותן תמונה רחבה על אדם לגבי כוחות וקשיים, הסתגלות, גורמי לחץ ועוד.

 

ישנה ביקורת על הבטריה מבחינת תקפות חלק מהכלים. כמו כן ישנה כיום בעיתיות עם תקפות חלק מהכלים כיוון שמכונים מסוימים מנסים "להכין" אנשים כיצד "להצליח" באבחון. "הכנה" זו יכולה לגרום לנזק עצום כפי שאפשר לתאר, כיוון שמטרת האבחון להעריך ולקבוע התאמה ולכן לא נכון להתייחס אליו במדד של הצלחה או כישלון. לדוגמה, אדם רצה להתקבל לתפקיד בטחוני שנראה לו יוקרתי. הוא הוכן והכין עצמו להפגין אחריות, רצינות ויכולת לעמוד בלחצים וכיוון שהיה אדם אינטליגנטי וממוקד הצליח ליצור רושם כזה. הוא החל קורס ארוך ויקר, במהלכו חשב לפרוש כיון שראה שהתפקיד מלחיץ מדי, אולם לא פרש. שבועיים אחרי תחילת עבודתו נקלע להתקף חרדה ותוך זמן קצר עזב את התפקיד. שני הצדדים, האדם העובד והמערכת ניזוקו כתוצאה ממאמציו "המוצלחים" לרמות את מערכת המיון. הדוגמה שנתתי לקוחה מתוך התעסוקה אבל דוגמאות אלו קיימות גם בתחומים אחרים. ניתן לנסות וליצור מצגי שווא לחיוב או לשלילה, לצורך אינטרס כזה או אחר ולהכשיל את ההערכה או לשחוק את תקפות הכלים. יחד עם זאת האבחון הפסיכודיאגנוסטי  עדין יכול לספק פעמים רבות תמונה מקיפה ומעמיקה מעבר למה שיוכלו לספק : דיווח עצמי, המלצות, או בדיקת תפקוד בפועל.  

 

צריך לזכור כי אבחון פסיכודיאגנוסטי מתבסס על שני צירים מרכזיים:  את הראשון הזכרתי, סט מבחנים מתוקננים ומוכרים שמועבר באופן סטנדרטי ויוצר מערך בסיס להכרות עומק ולהשואה לנורמות שונות. מהצד האחר מדובר בתהליך אבחוני, בו הקלינאי המיומן יכול להכיר את האדם מולו דרך יטואציות שונות ולגבש תפיסה מאבחנת לגביו.כלומר, מרחב האבחון משמש לפסיכולוג בסיס ללמוד, להתבונן, לשער השערות ולהגיע לתובנות לגבי האדם איתו הוא יושב ומתקשר.  פרקטית, כל פסיכולוג קליני, כחלק מהכשרתו למומחיות עושה אבחונים רבים. הן לאנשים במרפאות והן במכונים ובאופן פרטי. כל תהליך אבחוני מלווה מעבר לאבחון עצמו בשעות של ניתוח, איסוף ואינטגרציה של נתונים, ובסופם ישנו דוח וחוות דעת. אבחונים אלו נעשים גם בבתי חולים וגם בקהילה ומסייעים לפסיכולוג המטפל כמו גם לרשויות חינוך, בריאות ורווחה להגיע להחלטות מושכלות יותר לגבי אנשים, מצבם ועתידם.