תוקפנות לפי פרום

התוקפנות לפי תפיסתו של אריך פרום


מאת ד"ר דרור אורן – פסיכולוג קליני

סיכום הרצאות שניתנו במאי 2004 (מופיע כפרק בספר על אגרסיה מפגשי צוות 2003-2004, בהוצאת תחנת חוף הגליל, נהרייה).

לדבר על פרום עבורי זו תחושה מיוחדת. ספרים שכתב כמו: 'פסיכואנליזה ודת', 'מנוס מחופש', 'החברה השפויה' ו 'אמנות האהבה' מביעים במלים ברורות ומדויקות מחשבות שהדהדו בתוכי. 
פרום כותב ברור ועשיר, מרתק ורחב ורצוי לקרוא את כתביו ישירות. בהרצאות אלו אציג אינטגרציה שלי, המבוססת על הבנתי את עקרונותיו ומחשבותיו לגבי התוקפנות האנושית.
משהו על אריך פרום – פרום חי בין השנים 1900-1980. נחשב כמרצה ומטפל ייחודי. דוקטורט כתב בתחום הסוציולוגיה ואת הכשרתו האנליטית  סיים ב 1930 בברלין. לאחר מכן הגר לארה"ב שם לקח חלק בהקמת מכון פסיכואנליטי אלטרנטיבי, חדש ופתוח יותר (תחילה עם קארן הורני ואחר כך עם סאליבן ופרום-רייכמן). פרום פעל בארה"ב, במקסיקו ובשוויץ. הוא הושפע מפרויד, אדלר וכתבי מרקס. בעבודתו יש משום ניסיון למעין מפגש רעיוני בין מחשבתו של מרקס לפרויד. עסק בניכור של האדם המודרני ובתסכול הנובע מתחושת אפסותו ומהכרתו במצבו הקיומי. פרום יצר שפה המחברת בין מושגים פסיכולוגים וכלכליים-חברתיים. הוא ראה את תפקידו של הפסיכולוג, לא רק כמטפל או מסביר, אלא כבעל השפעה היכול לפעול בכדי לנסות וליצור תנאים טובים יותר להתפתחות אנושית. ניתן לומר שלתפיסתו – 'אני משפיע משמע אני קיים'.  
פרום כתב על החברה ועל האהבה. על תוקפנות, הרסנות וסדיזם כתב בכמה מספריו: ב 'מנוס מחופש' כתב על הרסנות כמנגנון מנוס. ב 'לב האדם' עסק ב 'אדם זאב או כבש' ובצורות שונות של אלימות. ההרצאה הזו תתמקד בעיקרי גישתו כפי שהם מובאות בכרכיו של 'אנטומיה של הרסנות האדם' ובספרו  'לב האדם'. 
לפני שאעסוק ברעיונות המרכזיים שלו בנושא התוקפנות, אזכיר כמה מעיקר תפיסתו. פרום היה פילוסוף, פסיכו אנליטיקאי ובעיקר הומניסט על פי דרכו. הייחודיות ביצירתו היא רבה: פרום עשה אינטגרציה בין תפיסות פסיכו אנליטיות לבין השפעות החברה. בין השפעות כלכליות ופסיכולוגיות ובין הדרך בה האדם בוחר לחיות. למעשה ניתן לראות בו במושגים של היום אקזיסטצינאליסט במהות תפיסתו -  למרות שפרום עצמו אמר : "מה שמכונה היום אנאליזה אקזיסטנציאלית השואבת מושגיה מהידיגר, סארטר או הוסרל מתגלה לעתים תכופות כתחליף רדוד...הנובע מייאושו של האדם בעקבות אסון שתי מלחמות העולם" (לב האדם עמ' 9). פרום רואה עצמו ואת גישתו כהומניזם דיאלקטי.
פרום עסק בבעיית הניכור של האדם המודרני בעולמו. הוא פיתח תפיסה כוללת וגם טיפולוגיה אישיותית המבוססת על אינטגרציה רעיונית המשלבת תפיסות של מארקס ופרויד.  במסגרת זו הגדיר את האישיות הינקותית, נצלנית, צוברנית, שווקית ויוצרת. פרום עסק במושג החופש. לתפיסתו החופש הוא המתנה שהאדם המודרני מוותר עליה שוב ושוב בגלל פחדיו. כאשר הוא מעדיף את ה"בטחון" שבלהיות חלק מעדר ותחת מנהיג חזק ומוכן לשלם על כך בחופש שלו.
בספרו 'אנטומיה של הרסנות האדם' סוקר פרום שני זרמים הסבריים מרכזיים : אינסטקנטיביסטים [לורנץ ופרויד], וסביבתנים. כל גישה הוא בודק ומצביע על מגבלותיה. פרום מראה שאלו ואלו (בכרך הראשון לעבודתו) אינם משכנעים בציר המרכזי של התזות שהציגו כוון שלאדם יש תוקפנות הגנתית ותוקפנות /הרסנות/אכזריות שאינה נצפית אצל בע"ח אחרים.

לדבר על פרום עבורי זו תחושה מיוחדת. ספרים שכתב כמו: 'פסיכואנליזה ודת', 'מנוס מחופש', 'החברה השפויה' ו 'אמנות האהבה' מביעים במלים ברורות ומדויקות מחשבות שהדהדו בתוכי. 
פרום כותב ברור ועשיר, מרתק ורחב ורצוי לקרוא את כתביו ישירות. בהרצאות אלו אציג אינטגרציה שלי, המבוססת על הבנתי את עקרונותיו ומחשבותיו לגבי התוקפנות האנושית.
משהו על אריך פרום – פרום חי בין השנים 1900-1980. נחשב כמרצה ומטפל ייחודי. דוקטורט כתב בתחום הסוציולוגיה ואת הכשרתו האנליטית  סיים ב 1930 בברלין. לאחר מכן הגר לארה"ב שם לקח חלק בהקמת מכון פסיכואנליטי אלטרנטיבי, חדש ופתוח יותר (תחילה עם קארן הורני ואחר כך עם סאליבן ופרום-רייכמן). פרום פעל בארה"ב, במקסיקו ובשוויץ. הוא הושפע מפרויד, אדלר וכתבי מרקס. בעבודתו יש משום ניסיון למעין מפגש רעיוני בין מחשבתו של מרקס לפרויד. עסק בניכור של האדם המודרני ובתסכול הנובע מתחושת אפסותו ומהכרתו במצבו הקיומי. פרום יצר שפה המחברת בין מושגים פסיכולוגים וכלכליים-חברתיים. הוא ראה את תפקידו של הפסיכולוג, לא רק כמטפל או מסביר, אלא כבעל השפעה היכול לפעול בכדי לנסות וליצור תנאים טובים יותר להתפתחות אנושית. ניתן לומר שלתפיסתו – 'אני משפיע משמע אני קיים'.  
פרום כתב על החברה ועל האהבה. על תוקפנות, הרסנות וסדיזם כתב בכמה מספריו: ב 'מנוס מחופש' כתב על הרסנות כמנגנון מנוס. ב 'לב האדם' עסק ב 'אדם זאב או כבש' ובצורות שונות של אלימות. ההרצאה הזו תתמקד בעיקרי גישתו כפי שהם מובאות בכרכיו של 'אנטומיה של הרסנות האדם' ובספרו  'לב האדם'. 
לפני שאעסוק ברעיונות המרכזיים שלו בנושא התוקפנות, אזכיר כמה מעיקר תפיסתו. פרום היה פילוסוף, פסיכו אנליטיקאי ובעיקר הומניסט על פי דרכו. הייחודיות ביצירתו היא רבה: פרום עשה אינטגרציה בין תפיסות פסיכו אנליטיות לבין השפעות החברה. בין השפעות כלכליות ופסיכולוגיות ובין הדרך בה האדם בוחר לחיות. למעשה ניתן לראות בו במושגים של היום אקזיסטצינאליסט במהות תפיסתו -  למרות שפרום עצמו אמר : "מה שמכונה היום אנאליזה אקזיסטנציאלית השואבת מושגיה מהידיגר, סארטר או הוסרל מתגלה לעתים תכופות כתחליף רדוד...הנובע מייאושו של האדם בעקבות אסון שתי מלחמות העולם" (לב האדם עמ' 9). פרום רואה עצמו ואת גישתו כהומניזם דיאלקטי.
פרום עסק בבעיית הניכור של האדם המודרני בעולמו. הוא פיתח תפיסה כוללת וגם טיפולוגיה אישיותית המבוססת על אינטגרציה רעיונית המשלבת תפיסות של מארקס ופרויד.  במסגרת זו הגדיר את האישיות הינקותית, נצלנית, צוברנית, שווקית ויוצרת. פרום עסק במושג החופש. לתפיסתו החופש הוא המתנה שהאדם המודרני מוותר עליה שוב ושוב בגלל פחדיו. כאשר הוא מעדיף את ה"בטחון" שבלהיות חלק מעדר ותחת מנהיג חזק ומוכן לשלם על כך בחופש שלו.
בספרו 'אנטומיה של הרסנות האדם' סוקר פרום שני זרמים הסבריים מרכזיים : אינסטקנטיביסטים [לורנץ ופרויד], וסביבתנים. כל גישה הוא בודק ומצביע על מגבלותיה. פרום מראה שאלו ואלו (בכרך הראשון לעבודתו) אינם משכנעים בציר המרכזי של התזות שהציגו כוון שלאדם יש תוקפנות הגנתית ותוקפנות /הרסנות/אכזריות שאינה נצפית אצל בע"ח אחרים.

תוקפנות בלתי מסוכנת

מה מקור תוקפנות היתר באדם? האם זו תכונה בלבדית לאדם או קשור להשפעה חברתית? אולי האדם יותר תוקפני כי יצר תנאי צפיפות ותנאים מקדמי תוקפנות אחרים?  מאידך, מדוע בני אדם נוהגים אכזריות והרסנות גם במצבים שאין הצטופפות ?
פרום מציג עמדה האומרת שהרסנותו ואכזריותו של האדם אינה תולדה של אינסטינקט הרסני אלא של ההבדלים, מאבותיו בע"ח. הוא מנסה לבדוק באיזה אופן ושיעור משפיעים התנאים הסגוליים על טיבו של הדחף האנושי להרוג ולענות ועל עוצמתו של דחף זה.
לשם כך סוקר פרום תוקפנות הגנתית של האדם ואחר את סוגי התוקפנות האופייניים רק לאדם. הוא מבדיל בין תוקפנות בלתי מסוכנת סגילה, נרכשת, ביולוגית משרתת חיים – תגובה לסכנות מאימות על אינטרסים חשובים. תוקפנות זו היא בעיניו מובנית, פילוגנטית, משותפת לכל בע"ח ותגובתית והגנתית באופיה. הוא מבחין בין תוקפנות כזו המכוונת לסילוק הסכנה אם ע"י ביטולה ועם ע"י חיסול מקור הסכנה,  לבין תוקפנות מסוכנת ובלתי סגילה ביולוגית. את האחרונה הוא רואה כייחודית לאדם ומזיקה ומגדירה - הרסנות ואכזריות. 
במסגרת התוקפנות הלא מסוכנת מפרט פרום את הסוגים : תוקפנות מדומה - עלול לפגוע אך לא מכוון לכך. תוקפנות מקרית – למשל ירייה שנפלטה בשגגה (בניגוד לפסיכואנליזה המסורתית אומר פרום שזהו פישוט יתר להצביע תמיד על מניע לא מודע) ותוקפנות לשם שעשוע  כמו תרגול מיומנות למשל בסייף. הוא מזכיר כי בתרגולי זן מתייחסים לכך שהיריב אם נפגע עמד במקום הלא נכון. כדברי סוזוקי,  "פסיכואנלטיקאי שמרן יטען ככל העולה על רוחו שבאופן תת הכרתי הודרך אומן הזן עי שנאה, אך בטענה זו הוא מפספס את הבנת הזן בודהיזם בעיקרה".
פרום מגדיר גם תוקפנות של נחישות דעת והחלטיות. שהיא בעצם קשורה לשורש AGGRESSION שפירושו לנוע קדימה. לעיתים תפיפות כזו עלולה להיתפס כתקיפה. אך משמעותו הבסיסית של המושג לנוע קדימה אל היעד בהחלטיות, ללא היסוס וללא חרדה מיותרת (בשפתנו אנו 'אסרטיביות'). לתפיסתו אצל נוירוטים, ביישנים, בעלי עכבות הנוטים לכפייתיות, יש פגם וליקוי בתוקפנות של נחישות הדעת. טיפול בהם יכלול חלק של מודעות לליקוי זה וניסיון להבין כיצד התפתח ומה מזין אותו. 
פרום טוען שהתוקפנות ההגנתית אצל בני האדם מורחבת ושונה מזו של בע"ח מהסיבות הבאות :
1. בעל חיים תופס כאיום סכנה ברורה ומוחשית, תוצר אינסטינקטים ואילו לאדם יש גם דמיון. 
2. אדם מסוגל גם להאמין בסכנות מדומות- בעזרת מנהיגיו. וכך ירכוש שנאה לעמים. כך למשל אמצעי תעמולה וכוח בידי היחיד- יכולים לתת פתח להפצת שמועות שיעוררו חרדה ותגובה. 
3. היקף האינטרסים של אדם גבוה יותר. לדעת לאן בא- תחושת זהות למשל, לכן יכול להגיב בתוקפנות מול איום על מסגרת רעיונית בה הוא חי : ערכים, דגל, המנון, חלקת ארץ מקודשת, צווי נימוס, דפוס לבוש – כל אלו יכולים להחוות כבסיסיים וכנחוצים ומול איום כזה עלולה להתעורר תוקפנות שבמקורה היא בעצם הגנתית. 
פרום התייחס גם לנושא הקשר בין תוקפנות וחירות - התשוקה לחירות היא תגובה ביולוגית של האורגניזם האנושי. עמים נלחמו נגד מדכאיהם גם וללא סיכוי לנצח. כושר מהפכני- לתפיסת פרום- הוא דבר שחבוי בכל אורגניזם שהרי כולנו כילדים דוכאנו על ידי הורנו. חופש הוא תנאי להתפתחות בריאה. בלעדיו מתעוות האדם ונפגעת בריאותו.
פרום מתייחס גם לקשר בין תוקפנות ונרקיסיזם וטוען כי מקור נכבד לתוקפנות הוא נרקיסיזם פגוע. הוא מדבר גם על נרקיסיזם קבוצתי.  למשל – הגדרות קיבוציות כמו: "אנחנו האומה הנפלאה ביותר", "אנחנו עם נבחר". מגביר אחווה ולכידות בקבוצה. בהקשר זה הוא מתייחס גם לקשר בין קונפורמיות לתוקפנות שלא היתה מתבטאת לעתים ללא האפשרות החברתית. 
פרום נוגע בתוקפנות כאמצעי, תוקפנות לשם השגת הדרוש ולא להרס עצמו. כמו הגנתית קשור לסגילה ביולוגית אבל שונה, כי לא גנטית אלא מבוססת למידה וניסיון. השאלה מהו דרוש ורצוי? למשל מצב בו אדם רעב ברור, אך אם מנהיג מחליט שאומתו עלולה להיות בעתיד רעבה אם לא יתקוף כעת?  במקומות שונים מנסה פרום לנתח גם את הסיבות למלחמה, הביטוי החמור לתוקפנות. לתפיסתו המלחמה נובעת מהבדלי אינטרסים ממשיים בין קבוצות, כאשר ההרסנות האנושית היא גורם מקל לצאת לקרב אך לא המניע לה. לתפיסתו מלחמות נוצרו למען עושר, אינטרסים, להסיח דעת ולנקום. העמים הפרימיטיביים נלחמו פחות. ככל שציויליזציה גברה עלתה תדירות המלחמות. אלו נגרמו מלחמות ע"י דחפים היו פוחתות עם עליית הגישות ההומניסטיות אך לא כך היא. מתבונן במלחמת העולם הראשונה כתוצר של אינטרסים כלכליים ופוליטיים של מדינאים ולא של הרסנות ושנאה (בין הדוגמאות שמביא: נותן דוגמה שהיטלר ביים התקפת פולנים כדי להרגיז את עמו). מכאן שהשאלה היא בעצם לא אלו גורמים נפשיים מחוללים את המלחמה אלא אלו גורמים מאפשרים אותה? החיילים המשיכו כי עבורם תבוסה = אסון לאומי. היו מרידות למרות זאת והוצאות להורג, אבל שיפור התנאים הפחיתו אותן. כבוד וצייתנות גורמות למלחמה להמשך. מלחמה מעוררת גם ערכים חיוביים כמו סולידריות ואלטרואיזם שאינם באים לידי ביטוי האנוכיות והתחרותיות ביומיום. הבדלי מעמדות יכולים להימחק ולתת ביטוי לאדם עצמו במובנים אחדים. מעין מרד באי שוויון הכולל פטור מדאגות יומיום של מזון ולינה וכדומה. כדי שכוחות אלו לא יצאו ידי שליטה מוטלות משמעת וציות להכוונתם.  לסיכום – מלחמות אינן תוצאה של תוקפנות עצורה אלא של תוקפנות כאמצעי של אליטות צבאיות, פוליטיות וכלכליות. ככל שציויליזציה פרימיטיבית יותר יש בה פחות מלחמות : במאה ה 15-נספרו תשע מלחמות, במאה ה16- 87, במאה ה 17- 239, במאה ה 18-781 , במאה  ה 19-651 ואילו בין השנים 1900-1940- 892 מלחמות!
לפי פרום ניתן להפחית גם את התוקפנות ההגנתית. לתפיסתו, תיקונים חברתיים יכולים לתרום לכך. יצירת מסגרת של חיים הוגנים. מצב בו יחידים וקבוצות לא יהיו בסכנה. שליטה תהיה בלתי אפשרית ולא מפתה.  תנאי שני מבחינת פ' היא  החזרת החירות של האדם. מצב ללא שליטים. כיון שחלק מתוקפנות הגנתית נגרמת ע"י שלהוב המונים ויצירת סכנות מדומות. שינוי חברתי יסודי יבטל זאת ויצור חשיבה ביקורתית, עצמאית ובלתי תלויה. בכדי להפיג נרקיסיזם קבוצתי צריך לשנות את תחושת העליבות והדיכאון הקיימים אצל חלקים בציבור. לשם כך לא מספיק שינוי כלכלי- אלא שינוי ארגוני של החברה. מחברה שמגמתה כוח, לחברה שמגמתה חיים. במקום רכישה וצבירה, חיים והתחלקות.

תוקפנות מסוכנת

פרום רואה בסוג זב תכונה אנושית סגולית, שאינה נובעת מאינסטינקטים ולא משרתת את המשך קיומו הגופני או הנפשי של האדם.  האדם עלול בלחץ דחפים להיגרר למעשי הרג ועינוי וגם להפיק סיפוק והנאה מכך. גם ללא תועלת סבירה. פ' שואל - הרסנות מסוכנת ולא סגילה זו מה טיבה ?
לטענתו תוקפנות כזו נובעת ביחסי גומלין בין תנאים סביבתיים וצרכיו של האדם. מכאן הוא מנסה לבדוק מהם התנאים הסגוליים ומה טבע האדם. כאשר הפסיכולוגיה בדרך כלל מתרחקת מהשערות ועניינים פילוסופיים אלו. פרום טוען שיש בהם מקום לחקירה ניסיונית.
סביב טבע האדם- חילוקי דעות. נקודות ההסכמה : יצור חושב, בעל חיים חברתי המסוגל לתכנן, ליצר כלים, בעל חיים מעצב סמלים. דרווין אומר על ייחודיות האדם: משכל וגמישות. לאדם יותר סקרנות, זיכרון ודמיון. מעניין כי דרווין לא מונה תשוקות ורגשות כלל!  עבורו אלו אפיינו אל כל בעלי החיים העילאיים.  סימפסון טען יש הבדל כמותי שהופך איכותי. ייחודיות האדם: אינטליגנציה, גמישות, אינדיווידואליזם וחברות. מאסלו – צרכי בטחון, השתייכות, אהבה, הערכה, מימוש עצמי, ידיעה והבנה.
לפי פ' האדם נמצא בכפילות קיומית. הוא חלק מהטבע אך גם מודע לו. החפצים קיימים ומעבר לשימושו הוא מודע לכך שהם קיימים, למוות, לאין אונתו וכן הלאה. האדם אינו  מרגיש בטבע כבבית ולכן נמצא בחוסר איזון תמידי. בעזרת תרבותו נוצרת יציבות יחסית עם התנאים. איזונים והפרתם. פרום מציע להגדיר את האדם לא על פי תכונות אלא על פי סתירות היסוד המאפיינות את הקיום האנושי שמקורן בכפילות הביולוגית בין אינסטינקטים מוחלשים מכאן ומודעות עצמית מכאן. צרכים קיומיים שנוצרים – להתגבר על אימת ההבדלות, חוסר האונים והאובדן ולמצוא קשרים לעולם ושיאפשרו לו לחוש בבית. הוא אומר- לאדם אינסטינקטים מוחלשים ומוח מפותח. מוח זה מכיל תשוקות הטבועות באופי- אופי הוא טבעו השני של האדם.
פ' מסכים עם פרויד בקשר למקור ההומניסטי (לפרוש) כי לכל בני האדם גרעין יסוד אנושי משותף. מביא חוקרים שמתייחסים לאדם לא כאל יונק עילאי אלא סדרה בפני עצמה שייחודיותה מודעות או חירות ואחריות.
האדם זקוק לתמונה מלאה ושלמה של עולמו הטבעי והחברתי ומקומו בו. לא משנה כמה התמונה מוטעית (מזל, אמונה, דת) כל עוד היא נותנת וממלאת את תפקידה הפסיכולוגי עבור האדם (ראה 'פסיכואנליזה ודת'). העובדה המרשימה שאין תרבות שלא עיצבה מסגרת מגמתית כזאת, אין אדם שאין לו תמונת עולם מקיפה כזאת. בגלל ההזדקקות של בני האדם למסגרת מגמתית אחידה (ראה 'מנוס מחופש' ו 'החברה השפויה'). מעבר לכך  האדם מחפש – מטרה אליה ישא עיניו.  אובייקט של התמסרות עליונה. מוקד למאמציו. מרומם אותו מעל קיומו הבודד, על ספקותיו. נותן מובן לחייו. מתעלה מעל עצמו וכבלי האנוכיות. יש שמתמסרים לאל, להון, לכוח, להריסת החיים או האדרתם, לאהבה- בכל מקרה הצורך להתמסר לתכלית הוא צורך קיומי ראשוני התובע מימוש ללא הבדל כיצד יתממש.
פרום נגע בדיונו גם בקשר בין מושגים כמו : שורשיות, שלמות ואחידות, וכוח השפעה והקשר שלהם לתוקפנות. נושאים אלו לא יורחבו בסיכום זה. פ' דן בצורך של אדם בגירוי וטען כי דיכאון פעמים רבות נובע משעמום קליני. לתפיסתו אצל אנשים דכאוניים שום גירוי אינו גורם עירור. זוהי הפתולוגיה של הנורמליות ולכן אינה נתפסת עוד כפתולוגיה. רק אם תעלם תחושת הזרות לעבודה, הפנאי יהיה פורה- יחוש אדם אחרת. הגירוי הריק לא ממש מעורר כוחות פנימיים של תבונה, יצירתיות. לפי פרום, אחד ממקורות ההרסנות הוא השעמום, והפגתו הקלוקלת. דיכאון מוסווה, דיכאון נוירוטי, מלנכוליה- כל אלו קשורים לשעמום. השעמום יודחק, האדם יראה מתפקד ויהיה ריק. יש ש"ממלאים" עצמם בשאלות כמו: איך מרגישים שהורגים מישהו, איך זה שדם זורם עלי? מה מרגיש חתול שחווה מוות?  לדעת פרום השעמום והדיכאון היו נחלשים בהשפעות סביבתיות: משפחתיות חברתיות שהיו נותנות רוח חיים ותיקווה. אם חברה אינה מאופיינת בכך, תופעות אלו מחריפות.
פרום עוסק במושג של מבנה האופי. ההומו ספיאנס לא שינה גנטיקה שלו ב40000 האחרונות. מה שהשתנה שונה  בעזרת קבוצת השתייכות מאפיינים, בעזרת אופי חברתי. אופי מתגבש באמצעות מסורות ולכן אינו תמיד גמיש. האופי הוא מושג מפתח בהבנת תוקפנות מרושעת. תשוקות ההרס והסדיזם טבועות בדרך כלל באופי. סדיזם זה הוא דחף ספונטני המבקש מימוש. המקור של הסדיזם אינו בכל אדם אלא באלו שהתפתח בהם אופי כזה. מכאן שואל פרום - מהם התנאים להתפתחות תשוקות הטבועות באופי האדם ?  ישנן תשוקות מקדמות חיים: כמו אהבה, צדק, סולידריות. ישנן תשוקות מעכבות חיים כמו: סאדו מזוכיזם, הרסנות, חמדנות, נרקיסיזם וגילוי עריות. אצל רוב בני האדם קיים מיזוג. עוצמתה של כל תסמונת היא הקובעת. פרום רואה באדם יצור לא גמור, השואף כל חייו להתפתחות אופטימלית.  מדוע החברה לא יצרה עידון?
אופי האדם מעוצב רבות ע"י החברה בה הוא חי. לדעתי, אומר פרום, לאדם תכלית פנימית. החברה מייצגת את הנורמות. לאדם יש יכולת להתפתח ולצמוח ללא גבול ובלבד שהתנאים הסביבתיים יסיעו לצמיחה זו. לתפיסתו הקפיטליזם יוצר אדם מעוות המכוון חומר ולא לתכלית האדם. מהם תנאי הסביבה האופטימליים לפתוח המלא של כשרי האדם? חופש, שלטון לא נצלני, גירויים מפעילים, שיטות שהאדם במרכזן. רק מערכת חברתית רב גונית, כי אדם זקוק למגוון תנאים בשלבי התפתחותו השונים, יאפשר לאדם קרקע מתאימה לצמיחה. רוב מדעני החברה מתנצלים, ומסבירים את הקיים. אינם כותבים/חושבים בכוון של שינוי/ יצירת תנאים מתאימים. 
בבסיס קיימת פעמים רבות ההנחה המוטעית – בני אדם משתוקקים למה שטוב להם- הנחה מוטעית זו – דרך סימפטום, סם או אלף דרכים עקלקלות אחרות. למה אנשים לא משתמשים בתבונתם? לא בגלל רדיפת בצע מנהיגים, הדבר יותר מורכב. פרום טוען כי האדם נאלץ במהלך היסטוריה, לשעבד אחרים כדי ליצור התפתחותו הוא. לא היו מספיק כוחות ליצור התפתחות מדעית ותרבותית יחד עם חירות. האדם הושלך מגן עדן ורק עם מאמץ יצור תנאים סביבתיים לעשות את ביתו האנושי אופטימלי. עיוותי האופי של הנשלטים והשליטים הכשילו את הקדמה האמיתית מלהתרחש.
פרום מעלה שאלה אם התשוקות תבוניות אם לאו. לדעתו יש תשוקות מקדמות ויש תשוקות מחבלות. הגל אמר- האדם נהיה אכזרי והרסני שאין לו תנאים להתפתח. אלו ואלו אנושיות ביותר. "בתלותי את התפתחות האדם בתנאי החברה אינני אומר שהוא מושא חסר אונים בלבד. גורמי סביבה מעכבים או מאיצים, גודרים את גבולות פעילותו של האדם. אך תבונתו וכוח רצונו הם גורמים רבי עוצמה בהשפעתם על החברה ועל עצמו. סיפוק צרכים פיזיולוגיים אינו הופך אדם למאושר. רעב, מין הם שוליים במוטיבציה האנושית. התשוקה לאהבה, לרוך, סולידריות, חירות. מאידך התשוקות לשלוט, להכניע, להחריב, הנרקיסיזם, החמדנות, הקנאה והשאפתנות – הם חומר הגלם גם לחלומות וגם לדתות, אגדות ואומנות. – כוחה של התשוקה האנושית עצום". האדם ינסה לממש תשוקותיו. מדוע ? אולי מוחית- הזדקקות לעירור וריגוש.  אדיפוס או המלט הן תוצר של דחף מיני? זו הנמכה. התשוקות נותנות לעיתים דחף לחייו של אדם מעבר לגופו.
גיבור הוא אדם שמתקרב לגבול החיים מבלי להיעצר ע"י פחדיו. בני האדם חיים בחברה הנותנת להם מסגרת של משמעות נתונה  החברה האמריקאית אומרת לאדם: להצליח, לגדל ילדים, להיות אזרח ולקנות מוצרים ושעשועים. אולם כתוצאה מכך  אנשים פועלים ללא תחושת חיים. כיון שאין טעם אמיתי של חיים רבים מבני האדם בוחרים בסם, בבריחה, ברדידות כי התבנית לא נותנת להם תכלית אמת.

אכזריות והרסנות

גם חוויות קמאיות גורמות להרס. התשוקה – לשפוך דם, למשל. פולחני העבר, לאכול חלק מגוף היריב, לקבל את תכונותיו. שפיכת הדם נתפסה כמגע מסתורי עם כוח החיים. בבתי המקדש הקיזו דם, עמים אכלו חלקי אבר-זו הייתה פגיעה בזולת למטרת טקסית קודשית.
בתקופתנו מייחסים לשפיכת דם הרסנות ותו לא. שוכחים את הכוח ההרסני המשכר  הקמאי של ההתקרבות לכוח החיים. האם הקניבליזם הוא דוגמא  להרסנות הטמונה באדם? יש לזכור כי הרג לשם הרג היה זר לאדם הפרימיטיבי. 
ההיסטוריה מלמדת על מעשי אכזריות רבים. פרימן ואחרים טענו שיש בכך עדות לכך שההרסנות תכונה טבעית פנימית. פרום אומר- בתנאים מסוימים תפרוץ הרסנות כגילוי ספונטני. מעשי טרוף בהודו, טיהורים באינדונזיה וכן הלאה (מן הסתם היה מציים  את רואנדה או סרביה בתקופתנו אנו). אולם פרום מבדיל בין התפרצות הרס ספונטנית לבין הרסנות הטבועה באופי (סדיזם ונקרופיליה). הספונטנית פורצת במציאות אובייקטיבית של מלחמה, במאבק פוליטי או דתי. עוני, שעמום ואפסות של היחיד. נרקיסיזם קיצוני לאומי או דתי [הודו] מצבי טרנס. זו הרסנות הטבועה באדם  ויוצאת אל הפועל בתנאים הנוצרים ע"י מאורעות קשים ובלתי צפויים.  בלעדי התנאים לא יבואו למימוש. להבדיל מעמים או יחידים בעלי אופי הרסני כמקור השופע כל הזמן.
הרסנות נקמנית - תגובה ספונטנית לסבל (כמו בסרט שראינו במסגרת הסמינר הנוכחי) שנגרם בלי צדק ליחד או לחברה. היא מופיעה אחרי הנזק, פעמים בעוצמה רבה מתוקפנות הגנתית, אכזרית, רווית רגש ואינה יודעת שובע. תאוות הנקם, למשל דרך מוסד נקמת הדם. למשל עין תחת עין וחוקים אחרים הגורמים למשפחה משך שבע  דורות לדרוש נקם לפני פיוס. דור אחרי דור נוצרים הצדיקו שנאת יהודים עקב צליבת ישו. למה היא ההרסנות הנקמנית כל כך  חזקה? הן כיון שהיא  בעלת מאפיינים מאגיים והן כיון שהיא עונה למעין חוש הצדק הראשוני של האדם. 
הקנאה של קין כדוגמא, שרירותית נדחה, ולא יכל להתגבר על קנאתו – האדם לכאורה מרומם עצמו לאלוהי בנקמתו. יחד עם זאת כל גילוי הרסנות אלו עומדים בניגוד ומוסר בסיסי. דרושים מחקרים נוספים להבנת תופעה זו. תשוקת הנקם חזקה ונפוצה, אך הבדלים בין קבוצות ויחידים יקבעו אם תבוא למימוש. הבדל בין חסר לשפע, אדם אוהב חיים שיש לו מה לאבד- יש לו פחות להיטות לפצות עצמו מאד מודאג, צובר, חושש שחש שלעולם לא יוכל לפצות עצמו על אובדנו.
הרסנות מתוך אקסטזה - אין אונות ובדידות תמשוך אדם לניסיון לעורר תחושת שלמות דרך אקט מיני או טקס דתי . ישנן אקסטזות הממוקדות בפגיעה עצמית. פרום נותן כדוגמה את טקס התיפוף בקלנדיה בספרד היום. הרסנות מאקסטזה והרסנות ושנאה כרונית יכולות לכבוש אדם במלואו. דוגמא  נוספת היא קרן ופון סלומון שיצרו אידיאולוגיה של הרס ובמהלכה הרגו שר חוץ ורצו ותכננו להרוג רבים אחרים, מתוך שנאה שכבשה את אישיותם. הרוצח כתב "פחדתי מפני השמחה" וגם  "אני מבקש לשכוח את מעט הטוב שפקד אותי".
אופי הרסני – סדיזם - פרום שולל תפיסה אנליטית שהמקור לסדיזם מיני והוא מחדד ואומר הביטוי גם מיני. פרום אומר בסטיות אלו ישנה הקפת הנאה מפיקות הנאה מפגיעה באחר. פעולה מינית בה פרטנר אחר מושא להשפלה ובוז מעוותת את דחף החיים. מין אורלי אינו מערב, יותר מנשיקה, פגיעה באחר לכן אינו בר השוואה. לדעת פרום הביטוי המיני לסדיזם הוא רק פאן אחד. פרום אינו מבחין בין סדיזם לבין מזוכיזם, שניהם עוסקים בשליטה: התעללות בילדים למשל. אלו קשורים לשליטה ולפגיעה באחר לבנות עצמך. [תלמוד אומר- המלבין פני חברו ברבים כאילו שופך דמים – בבא מציעה, נח, ב]. כאשר יותר מהסדיזם הפיזי נפוצה ההתעללות וההתאכזרות הרוחנית –הרצון לפגוע ברגשות הזולת ולהשפילו. לעתים הפגיעה דרך "מלים" בלבד קשה מפגיעה בגוף. מורה- תלמידים, הורה-ילד. פרום נותן כדוגמא את סטלין כסדיזם שנועד לתת לו תחושת עליונות, אלוהות ולנתיניו תחושה מוחלטת של חוסר שליטה ופחד.

רשימת מקורות

אריך פרום חבר עשרות ספרים שעסקו בפסיכולוגיה, סוציולוגיה, מוסר, הומניזם, בודהיזם, פרוש מקראי ועוד. כעשרים תורגמו לעברית ואת חלקם אפרט, לפי סדר הופעת, כאן :       
פרום. א. (1941)  מנוס מחופש . תרגם לעברית אדן גרץ  ב1958.  הוצאת דביר, תל-אביב.
פרום. א. (1950). פסיכואנליזה ודת.  תרגמו לעברית שמואל שיחור ורחל רביד ב1976. 
                         הוצאת דגה, תל-אביב. 
פרום. א. (1951). השפה שנשכחה- מבוא להבנת חלומות, אגדות ילדים ומיתוסים. תרגום יורם
                          רוזלר ב1970, הוצאת א. רובינשטין, ירושלים. 
פרום. א. (1955). החברה השפויה. תורגמו לעברית צ. וייסמן, ב. פרוינדליך, ע. בן-מאיר בעריכת
                          אליעזר כרמי ב1975, הוצאת א. רובינשטין, ירושלים.
פרום. א. (1956). אמנות האהבה . תורגם לעברית מספר פעמים. תורגם ע"י א.ד. שפיר 1988,
                          במסגרת הדר הוצאות לאור, תל-אביב. 
פרום. א. (1963). מעבר לאזיקי האשליה – מפגשי עם מרקס ועם פרויד . תורגם ע"י אהרון אמיר 
                           ב1975. הוצאת א. רובינשטין, ירושלים. 
פרום. א. (1964). לב האדם.  תורגם ע"י יורם רוזלר ב1975. הוצאת א. רובינשטיין, ירושלים. 
פרום א. (1968). מהפכת התיקוה : לקראת הומניזציה של הטכנולוגיה. תורגם ע"י זהר שביט 
                          ב1975, הוצאת מסדה, רמת-גן. 
פרום א. (1973). האנטומיה של הרסנות האדם . תרגמה לעברית רחל אנקויריון. הוצאת א.
                          רובינשטין, ירושלים. 
פרום. א. (1970). משבר הפסיכואנליזה. תורגם ע"י אהרון אמיר ב1975. הוצאת א. רובינשטין,
                          ירושלים. 
פרום. א. (1976). אדם לעצמו – עיון בפסיכולוגיה של המוסר  תרגום מ.ד. בן-חיים, הוצאת אוצר
                         המורה, תל-אביב.
מקורות נוספים להבנת גישתו של פרום  :
Fromm, E. (1976). To Have or To Be ?. New York, Harper & Row.
רייכנברג, ר. שגיא, ר. (2003). סגנונות קיום, מי אתה איש החינוך? סדרת מונוגרפיות בחינוך, מכון מופ"ת.